החלטה בתיק ב"ש 4001/08

בקשה לעיון חוזר בתנאי שחרורם של המבקשים.

1.         כנגד המבקשים, שהם אחים, הוגש כתב אישום המייחס להם ביצוע עבירה של חבלה בכוונה מחמירה. המבקש 1 הואשם גם בעבירה של הדחה בחקירה. על-פי כתב האישום, ביום 25.7.07 תקפו המבקשים, ביחד עם אחרים, את שאדי אבו-גוש (להלן - " המתלונן") באמצעות אלות וסכינים, דקרו את המתלונן והכו אותו. למתלונן נגרמו, בין היתר, 6 דקירות באגן ובכללן חתך עמוק בבטנו וחתכים מעל הישבן, מה שחייב ניתוח בהרדמה כללית.

במקביל להגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצר המבקשים עד לתום ההליכים. במסגרת הדיון בבקשה זו חלקו המבקשים על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת המיוחס להם.

בהחלטה שניתנה ביום 12.8.07 (ב"ש 9840/07) נבחנה כל מסכת הראיות שבידי המשיבה והמסקנה אליה הגעתי היתה, כי: "מדובר באחד מאותם מקרים בהם אין להותיר את [המבקשים] במעצר בפועל מחמת חולשת ראיות התביעה, אף כי אילו עוצמת הראיות היתה רבה יותר, נראה כי היה מקום להורות על מעצר בפועל (לנוכח האלימות הקשה והבוטה שננקטה, בחבורה, בתכנון מוקדם, באכזריות, אלימות שגרמה לתוצאה קשה). מאידך גיסא, אין מקום לשחרור [המבקשים] ללא כל תנאי, שכן לא ניתן להגיע למסקנה שבידי [המשיבה] אין ראיות לכאורה" (סעיף 24 להחלטה הנ"ל).

לנוכח מסקנה זו נמצא, כי יש מקום לשחרר את המבקשים לחלופת מעצר ראויה, שיש עימה פיקוח על המבקשים, שתכלול "מעצר בית" ו"איזוק אלקטרוני".

בהמשך להחלטה הנ"ל, ביום 13.8.07, החליט כב' השופט משה סובל, כי המבקש 1 ישתחרר ל"מעצר בית" בבית אחיו ראמי ג'אבר וכי המבקש 2 ישתחרר ל"מעצר בית" בבית אחותו סוניה ג'אבר. עוד הוחלט, כי למעצר הבית של שני המבקשים ילווה "איזוק אלקטרוני".

2.         ביום 20.9.07 הגישו המבקשים בקשה לעיון חוזר בתנאי שחרורם, באופן שהם יוכלו לצאת לעבודה עבור קבלן העוסק בעבודות בנייה ושיפוצים (ב"ש 10018/07). ביום 24.9.07 החלטתי כי אין מקום להיעתר לבקשה, בין היתר מכיוון שהחלופה שהוצעה על-ידי המבקשים לא היתה יכולה להבטיח מפני מסוכנותם. חלופה זו התייחסה לעבודה ב"אתרי עבודה בלתי מוגדרים ומשתנים", כאשר שני המבקשים אמורים לעבוד בצוותא, כשיפקח עליהם אדם אחד.

לאחר מתן החלטה זו ביקשו באי כוח המבקשים, כי שירות המבחן יגיש תסקירי מעצר וכי תינתן למבקשים האפשרות לצאת מידי יום מהמקום בו הם שוהים לצורך "שאיפת אוויר".

שירות המבחן לא בא בהמלצה לאפשר למבקשים לצאת לעבודה במקום העבודה שהוצע על ידם. שירות המבחן ציין, כי סוג העבודה מחייב "תנודה באזור ירושלים ומחוצה לה" וכי מי שאמור לפקח על המבקשים בשעות העבודה לא יוכל לאסוף את המבקשים בכל מקרה מהמקומות בהם הם שוהים וגם לא יוכל לפקח באופן צמוד על כל אחד מהמבקשים במהלך כל שעות העבודה.

שירות המבחן גם לא המליץ לאפשר למבקשים לצאת ל"שעת אוורור", זאת בהתחשב בקיומה של אי-בהירות מסוימת לגבי האפקטיביות של הפיקוח מצד הערבים ולנוכח מסוכנות המבקשים.

לפיכך שבתי וקבעתי, בהחלטה מיום 5.11.07, כי אין מקום לשנות את תנאי שחרורם של המבקשים.

3.         הבקשה דנן הוגשה ביום 1.1.08. המבקשים שבים ומבקשים לעיין בתנאי שחרורם ולאפשר להם לצאת לעבודה, במסגרת אותו מקום עבודה שהוזכר לעיל.  הבקשה מבוססת על שני אדנים עיקריים: האחד, התמשכות ההליכים בתיק העיקרי; השני, "סחף בראיות" שחל במהלך שמיעת העדויות שנשמעו עד כה.

נטען, כי עד כה התקיימו חמישה דיונים בתיק העיקרי (האחרון ביום 26.12.07) וכי עדיין לא הושלמה שמיעת כל עדי התביעה (נותרו עוד שלושה עדים לפחות). המשך המשפט נדחה לשלושה מועדי דיונים במהלך חודש אפריל 2008, ובאי כוח המבקשים צופים כי לא יהיה זה סביר להניח ששמיעת ההוכחות תסתיים בשלושת המועדים האמורים. יצוין, כי כתב האישום הוגש ביום 6.8.07, דהיינו לפני כחמישה חודשים. 

באשר לכרסום במשקלן של ראיות התביעה נטען, כי עד התביעה המרכזי, יאסין אבו גוש (להלן - " יאסין"), חזר בו בבית המשפט מעדותו כנגד המבקשים בכך שהעיד, כי כל התוקפים היו רעולי פנים "ובכך קטן מאד אף לכאורה משקל הודעותיו במשטרה, שעליהן התבססה ההחלטה המקורית לשחרור למעצר בית מלא".

באי כוח המבקשים אינם מתעלמים מכך, כי, מנגד, המתלונן סיבך בעדותו בבית המשפט גם את המבקש מס' 2, אשר בהודעותיו במשטרה הוא לא ייחס לו ביצוע מעשי תקיפה בפועל, אך "הדבר נעשה בנסיבות חשודות באופן שניתן לשער ברמה גבוהה של הסתברות שבבוא העת לא ניתן יהיה לבסס הרשעה על עדותו". באי כוח המבקשים הוסיפו וטענו, בעניינו של המתלונן, כי סמוך לפני מועד שמיעת עדותו, נגבתה ממנו הודעה חדשה במשטרה (ביום 11.12.07) ובהודעה זו ציין המתלונן כי המבקש מס' 2 דקר אותו בפועל, מה שלא הוזכר בהודעותיו הקודמות במשטרה. בהקשר זה הפנו באי כוח המבקשים לרישום הראיון שערכה באת כוח המשיבה עם המתלונן, אשר הוביל לגביית הודעתו החדשה במשטרה, וטענו, כי מראיון זה עולה, שהמתלונן איננו מבחין בין המבקש מס' 2 לבין מעורבים אחרים בפרשה. עוד נטען, כי המתלונן הותיר רושם קשה של חוסר מהימנות, הסתבך בתשובותיו ומסר הסבר בלתי הגיוני לכך שבהודעותיו הראשונות במשטרה הוא כלל לא ציין שהמבקש 2 דקר אותו. על-פי הסבר זה, המתלונן בחר שלא לספר למשטרה על מעשיו של המבקש מס' 2, שכן זה פגע בו באופן הקשה ביותר והוא היה מעונין "לסגור עימו חשבון" באופן ישיר וללא מעורבות המשטרה.

4.         באת כוח המשיבה עמדה על כך שלמרות שעדויותיהם של יאסין ושל המתלונן אינן תואמות את ההודעות שמסרו במשטרה, לא ניתן לקבוע כי חל כרסום של ממש במשקל הראיות כנגד המבקשים. עו"ד שניידר הוסיפה, כי ניתן להסביר את מהלכם זה של העדים בין היתר בחששם מפני המבקשים, חשש שבא לידי ביטוי בעת מסירת העדויות. הודעותיו של יאסין הוגשו על יסוד הוראת סעיף 10א לפקודת הראיות ובנסיבות אלה לא יהיה זה נכון לקבוע, לצורך הבקשה דנן, כי משקלה של עדותו פחת עד כי הדבר מצדיק שינוי בתנאי השחרור.

5.         כפי שכבר הוזכר, המסקנה אליה הגעתי בתום הדיון בבקשה למעצר המבקשים עד לתום ההליכים, לאחר עיון מדוקדק במלוא חומר הראיות שהיה בידי המשיבה, היתה, כי קיימות בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למבקשים, אם כי עוצמתן של הראיות אינה גבוהה, לנוכח סתירות וסימני שאלה שנמצאו בהן.

עמדתי על כך שהודעותיו של יאסין במשטרה מתאפיינות בכך שהוא מסר גירסאות במספר הזדמנויות, חזר בו מדברים שאמר ושב ומסר דברים אלה. בחלק מהודעותיו מסר יאסין, כי שני המבקשים נכחו בעת האירוע שבמסגרתו הותקף המתלונן, הוכה ונדקר.

גם המתלונן מסר במשטרה מספר גירסאות, כאשר עלה מהן שהמבקש מס' 1 היכה במתלונן באמצעות מקל ומי שדקר אותו היה אדם אחר, אח נוסף של המבקשים בשם וואפי. ואולם, המתלונן ציין, באחת מהודעותיו, כי גם המבקש מס' 2 נכח במקום.